יום חמישי 3 אפריל 2008

זיכרונות ילדות

מרים אדלשטיין – טיקטין

לא ייפלא הדבר כי מידי היזכרי בשם טיקטין גל של זיכרונות מציף את לבי. העיירה טיקטין, בה נולדתי ובה ביליתי את תקופת עלומי, נחרתה עמוק בזיכרוני. ועתה, שעה שמנסה אני להעלות על גבי הנייר את זיכרונותיי, נובעים הם כמעיין זך וצלול. ביתי הקודם, בית-הספר, השוק ההומה מרוב אדם עת באו הגויים למכור מרכולתם, הנהר הנרווה עליו גלשנו והשתעשענו, כל אלה עומדים ברור לנגד עניי ומשום כך מחליקה עטי על גבי הנייר.

ברחוב פילסודצקי התנשא ביתי בן הקומותיים, התקופה היא תקופת הקייץ. עומדת אני ליד אדן החלון ומכאן נשקף לעיניי הנהר רחב הידיים על מימיו הכחולים והצוננים, בו בילינו מרבית שעות היום. מי בשחייה, מי בשייט, מי בדייג ואפילו בהדחת כלים (שהיה כעין משחק ותחרות). בתקופת החורף העז הפך הנהר למגרש החלקה, מימיו הקפואים שמשמו כרצפה מוצקה לרגלי הילדים הנתונות במחלקיים. כאשר נשלחנו להביא מיים מהנהר נאלצנו ממש לחצוב בקרח ולאחר מספר דקות שוב קפאו המיים ו"בור המחצב" נסתם. כך שימש לנו הנהר מקום להרפתקאות הן בקייץ והן בחורף.

לא הרחק מהנהר נראים בתי העיירה כשמעטה לבן עוטפם, אדרת שלג עבה צופנת תחתיה עצים, בתים, דרכים ומסילות ורק לאחר מאמץ פיזי אפשר לפנות את הדרכים למעבר רכב. ממעל, השמיים קודרים, ענניים אפורים העיבו  את זיוום (זיו היה מצוי תמיד בארץ-ישראל).

שעה שמפנה אני את ראשי לאחור, כלומר לתוך הבית, נראה החדר. על רקע ארון ספרים גדול נראית דמותו של אבי, ר' בצלאל אדלשטיין, כשהוא גחון על גבי שולחן עבודתו ועוסק בתיקון שעונים, כי שען היה. מדי הגיע שעת התפילה, הניח מלאכתו ומיהר לבית-הכנסת הגדול להתפלל, להגות בתורה ולהתעמק בפיענוח סוגיה קשה או בוויכוח עם חכמים בתורה. ציוני נלהב היה ושאיפתו היחידה הייתה לעלות לארץ-ישראל, מולדת היהודים. ארץ שרק בה יכול היהודי לחיות בשקט ובביטחון, ובעבור כך נדב תרומות רבות מכל הניתן לתרום; אם שקלים, תכשיטים או כסף לנטיעת עצים במולדת. טוּב-לב היה נסוך על פניו תמיד וכל ישותו אמרה כבוד והדר. ואכן, לא אחת אסף תרומות למען נזקקים (גמילות חסד) ולא פעם נם שנתו בבית זר (לינת חולים) בו התהפך חולה על ערש דווי. מעשים יפים עשה אבי וכל זאת לא למען הכבוד חלילה.

בחדר השני של דירתנו השתובבו אחי ואחיותיי, תשעה במספר; דוד-שלמה, משה, אריה-לייב, חיה-בילה, מרים, מלכה, מאשה, רבקה ואידה, שכיום לא נותר כל זכר לה ולמשפחתה כי הושמדו בגיטו ביאליסטוק.

בפינת החדר נראתה אמי, מרת שרה אדלשטיין ז"ל, כשהיא טרודה בהסקת האח. אישה צנועה הייתה ויראת ה' ורבות התפללה וברכה את שם ה'. תמיד עמלה, בישלה, אפתה, וסרגה, וכל זאת למען משפחתה. ולאשר לא זכה אבי המנוח זכתה היא; אמי עלתה לארץ-ישראל ופה חייתה כשבע-עשרה שנים. אף זכתה לשׂבוע נחת מבנותיה ומנכדיה. בהגיעה לגיל גבורות החזירה נשמתה לבורא. היא נפטרה כצדקת בליל שבת ונקברה כשלמראשותיה אדמת ארץ הקודש.

(מתוך ספר טיקטין, עורכים: מ' בר-יודא וצבי נחום, ארגון יוצאי טיקטין בישראל, תל-אביב, תשי"ט, עמ' 277-278)

טיקטין - זיכרונות ילדות

טרבלינקה

מחנה ההשמדה טרבלינקה שכן כ- 60 ק"מ מורשה וכ- 4 ק"מ מהכפר טרבלינקה, לא הרחק ממאלקיניה, שבה תחנת רכבת על קו מסילת הברזל הראשית ורשה-ביאליסטוק. המחנה מוקם באזור דליל אוכלוסין מכוסה יער ומוסתר בחורש סביב.

מחנה ההשמדה הוקם באביב 1942 ליד מחנה העונשין והעבודה טרבלינקה, שהיה קיים לפני כן, ומכאן בא שם המחנה המוקם: טרבלינקה II. לבניית המחנה נוצל כוח עבודה של אסירי מחנה העונשין טרבלינקה I, שייעודו של המחנה החדש הוסתר מהם. המחנה החדש השתרע על שטח של כ-200 דונם והוקף בגדר תיל דוקרני בגובה של יותר משלושה מטרים. האסירים הצטוו לשים ענפי אורן בין חוטי התיל, ומתחתם נטעו עצים כדי להסתיר את המתרחש בתוך המחנה. לאורך הגדר הוקמו מגדלי שמירה ונחפרה תעלה ברוחב שלושה מטרים. פנים המחנה על מתקניו נבנה אך ורק על ידי האסירים היהודים.

בתכנון המחנה הושקע מאמץ רב על-מנת למנוע אפשרות של ניצולים שהיו עדים להשמדה. המחנה חולק בפנים לשני חלקים: באחד מהם הוקמו צריפי המגורים עבור הצוות הנאצי, מחסנים ובתי-מלאכה, ובחלק השני, המבודד משאר המחנה בגדר גבוהה, עמדו תאי הגזים (בתחילה שלושה ובהמשך התווספו אליהם עשרה נוספים). שטח כל תא היה 16 מ"ר. עוד היו צריפי המגורים של האסירים היהודיים אשר נמצאו כשירים להעסקתם בעבודות הנחוצות לניהול המחנה ומשום כך הושארו זמנית בחיים.

פעולות השמדת ההמונים החלו בטרבלינקה ב־23 ביולי 1942, והמשלוחים הראשונים לטרבלינקה הגיעו מגטו ורשה.

בעת הגירוש הגדול, האקציה הגדולה, היו בגטו ורשה 335,000 יהודים, ושמועות על הגירוש פשטו בגטו ועוררו בהלה רבה. על היודנראט הוטל לאסוף 6,000 איש למשלוח הראשון. בהודעה שפרסם היודנראט נאמר שכל יהודי הגטו יישלחו מזרחה, מלבד מאושפזים, עובדים במפעלים גרמניים, ועובדים בבתי חולים. לכל מפונה הותר לקחת 15 ק"ג מטען לנסיעה, זהב, כסף ומזון לשלושה ימים.

כדי להקל את ריכוז האנשים ולעודדם להתייצב מרצון באומשלגפלץ, הודיעו השלטונות הגרמניים כי כל אדם אשר יתייצב מרצונו בימים 31-29 ביולי יקבל כצידה לדרך 3 ק"ג לחם ו-1 ק"ג ריבה. עקב תנאי הרעב ששררו בגטו הייתה למנת מזון כזו משמעות רבה, ואנשים רבים התפתו ובאו מרצונם החופשי אל מגרש הגירוש.

למעלה מ־250,000 מבין יהודי ורשה אשר גורשו בתקופה שבין 22 ביולי עד 21 בספטמבר 1942 לטרבלינקה וכן יהודים ממחנות אחרים, לא ידעו כלל על יעד נסיעתם ועל הצפוי להם שם. המגורשים האמינו למה שנאמר להם, כלומר שהם נשלחים למחנות עבודה.

ההשמדה בפועל החלה עוד בעת שהאנשים היו בתוך הרכבות בדרכם לטרבלינקה. בקרונות המשא נדחסה כמות עצומה של אנשים ללא מזון, מים או אוויר מספיק לנשימה, ועקב תנאים קשים אלו מתו רבבות אנשים בהמתנה לנסיעה ובנסיעה.

הנסיעה מוורשה, שהייתה אמורה להימשך שעות אחדות בלבד, נמשכה לעתים יממה או שתיים. אחת הסיבות להשתהות הארוכה של הרכבות בדרך לטרבלינקה, נעוצה בריבוי בלתי מתוכנן של מספר המשלוחים שהופנו למחנה זה בעקבות שינוי בתוכניות הגירוש, ושליחת כל יהודי ורשה וסביבתה למחנה ההשמדה טרבלינקה (במקום פיצולם ושליחתם למחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה). מצב זה יצר לחץ על מחנה ההשמדה טרבלינקה וגרם למפונים להמתין זמן רב בטרם יישלחו למותם בתאי הגזים.

טכניקת ההשמדה בטרבלינקה הועתקה ממחנות בלז'ץ וסוביבור, אשר קדמו לטרבלינקה. רכבת בת 7,000-6,000 נפש הייתה מגיעה לתחנת הרכבת של טרבלינקה, ולאנשים המפונים נאמר שעליהם לפשוט כל בגד ולהסיר כל תכשיט או חפץ ערך מעל גופם.

צוות המחנה כלל כ-40 גרמנים (אשר חלקם הגדול היה "בוגר" תוכנית T4 - אותנסיה בה הושמדו גרמנים לקויים בגופם או בשכלם) וכ-120 שוטרים אוקראינים. אחד השומרים האוקראיניים שנודע לשמצה באכזריותו ומנהגיו הסאדיסטיים היה "איוואן האיום" (מדינת ישראל הביאה לדין את ג'ון דמיאניוק בחשד שהוא איוואן האיום, אך הוא זוכה מחמת הספק). מספר קטן זה הספיק לביצוע הפעולה באלפים שהובאו יום יום להשמדה, מאחר שננקטו כל האמצעים כדי להטעות את הקורבנות ולהסתיר מהם את מטרת בואם. על רציף הרכבת סודר בית נתיבות כביכול, ונקבעו שם שלטי דמה המורים לרציפים אחרים, לאולם ההמתנה, למזנון, לקופת הכרטיסים וכדומה. כמו כן, היו שם כניסות ויציאות שונות (למרות שדרך דלתות אלו ניתן היה להיכנס רק לתאי הגז).

נוסף לבית הנתיבות המדומה, הוקם צריף אשר נכתב עליו "בית חולים", אליו נשלחו החולים, הנכים, הזקנים והילדים, אשר מיד בהיכנסם נורו בעורפם על ידי איש אס אס והופלו לבור.

כל האחרים הופנו לכיוון תאי-הגזים. בשער הכניסה למגרש הופרדו הנשים והגברים באכזריות אחד מן השני, הנשים לשמאל והגברים לימין. פעולה זו נעשתה תוך כדי ריצה, אגב מכות וצעקות השומרים.

הנשים והילדים הוכנסו לצריף בצד שמאל של המגרש, שם היה עליהן להתפשט, ושם גזזו את שערותיהן, ובהיותן ערומות הורצו במסלול שכונה בפי הנאצים "הדרך לשמיים", (ה"הימלשטראסה"), מסלול אשר לאורכו ניצבו אנשי אס אס ואוקראינים עם כלביהם, כשהם נוגשים בצליפות מגלב ובמקלות את האנשים הערומים ומשסים בהם את הכלבים.

במהלך ההיסטוריה נשאלה פעמים רבות השאלה מדוע לא היו אנשים שהתנגדו לכניסה לתאי-הגזים. תשובה ניתן למצוא בכך שהגילוי הפתאומי של המציאות האיומה בשילוב עם ההשפעה הפסיכולוגית של מערומיהם, היכו אותם בהלם ושללו מהם את היכולת לחשוב, להגיב ולנסות להתנגד.

בסוף המסלול נמצא בניין בטון, אשר תאיו נראו כתאי מקלחת. במכות נדחפו האנשים דרך דלתות צרות לתוך התאים, כאשר ידיהם מעל לראשיהם, כדי לאפשר יתר דחיסה. מעל המסה האנושית הלחוצה שנוצרה הושלכו הילדים, כדי לנצל את השטח במלואו. לאחר-מכן נסגר התא הרמטית וגאז, אשר הופק על ידי מנוע של טנק, הוכנס בצינורות שחוברו אל פתחי הפליטה של המנועים לפתחים מיוחדים בתיקרת התא. תהליך זה נמשך כרבע שעה, אך האנשים היו סגורים בתאים 25 - 45 דקות. לאחר-מכן נפתחו הדלתות מצידם השני של התאים, והריצפה שבהם, שהייתה משופעת, רוקנה את הגוויות החוצה.

את גופות המומתים העבירו "פלוגות מיוחדות" (זונדר קומנדו) למקום בו הותקנו רשתות מיוחדות. על הרשתות הונחו עצים ספוגים בדלק, ביניהם הונחו שכבות של גופות אדם. לאחר ששפכו דלק על ערימות הגופות והעצים - הוצתו העצים (בערה זו נמשכה לעתים יממות שלמות, וגרמה לכך שמעל האזור כולו התאבך אפר וריח שריפת הגופות).

במקביל לפעולת ההשמדה עסקה קבוצה של כ-50 אסירים יהודיים בניקוי הקרונות שברציף מגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים. לאחר הניקוי הוצאה הרכבת משטח המחנה, כדי לאפשר ל-20 קרונות אחרים עמוסי אדם, שחיכו בתחנה, להיכנס למחנה.

במקביל הופעלה קבוצת אסירים אחרת, גם היא בת 50 איש, בהוצאת החפצים והבגדים שהשאירו אחריהם הנרצחים בצריף שבו התפשטו, ב"מגרש המשלוחים", והעבירה אותם ל"מגרש המיון", בו עסקה קבוצת אסירים בת כמאה איש, בחיפוש כסף ודברי ערך שהוטמנו ונותרו במטענים ובבגדים, בהסרת הטלאי הצהוב מבגדי הנרצחים וכן סימני זיהוי אחרים (כגון תעודות הזהות ודרכונים), והחפצים הממוינים הוכנו למשלוח אל מחוץ למחנה.

ב"אזור ההשמדה" הוחזקו 200-300 אסירים יהודיים בנפרד משאר האסירים היהודיים במחנה. הם הועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות.

כמו ביתר מחנות ההשמדה, התברר שקיבולת תאי הגזים, ששטחם הכולל היה 48 מטרים רבועים, היא גורם המעכב את תהליך ההשמדה וגוזל זמן רב מדי, ולפיכך נוספו 10 תאי גזים חדשים, ששטחם הכולל היה 320 מטרים רבועים.

בין 23 ביולי ל-21 בספטמבר נרצחו בטרבלינקה 254,000 יהודים מורשה. בסך-הכול נרצחו בטרבלינקה כ-366,000 יהודים ממחוז ורשה, כ-337,000 יהודים ממחוז ראדום וכ-35,000 יהודים ממחוז לובלין- סך הכול 738,000 יהודים מאזור הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי) בפולין (בתוכם כמה אלפי יהודים מגרמניה, אוסטריה צ'כיה וסלובקיה שגורשו לגטאות שונים בפולין, ומהם נשלחו יחד עם היהודים המקומיים לטרבלינקה. רובם המכריע של המגורשים משטחי הגנרלגוברנמן הושמדו בפרק הזמן שבין אוגוסט - נובמבר 1942.

שיא ההשמדה היה בחודשים ספטמבר- אוקטובר 1942 .בתקופה זו היו לעתים מגיעים בממוצע למחנה עד שלושה משלוחים ביום, ומספר הנרצחים ביום כזה יכול להגיע ל-13,000-10,000 ומעלה איש. היו ימים שבהם פעלו תאי-הגזים אף בלילה, והושמדו עד 20,000 איש ביממה.

בתחילת נובמבר 1942 חלה ירידה משמעותית במספר המשלוחים מאזור הגנרלגוברנמן אולם אז החלו להגיע למחנה רבבות יהודים מגטאות וממחנות איסוף במחוז ביאליסטוק. עד לאחר סגירת המחנה נרצחו כ-107,000 יהודים ממחוז זה במחנה.

כ-8000 יהודים מגטו טרזינשטט הובאו להשמדה בחמישה משלוחים בחודש אוקטובר 1942.

על פי דיווחו של קצין בכיר בשם הרמן הופל (שהגיע לסוכנות הביון הבריטית) נספו בטרבלינקה עד לסיום שנת 1942 713,555 בני אדם (אולם אי אפשר לדעת האם מספר זה כולל רבבות יהודים שנספו ברכבות, בעיקר בתקופת הקיץ).

בחורף 1942-1943 התמעטו המשלוחים למחנה בצורה דרסטית אולם מיעוט המשלוחים החמיר את הרעב בין האסירים שלרוב ניזונו מהמזון אותו הביאו היהודים שגורשו למחנה. במהלך שנת 1943 הגיעו עוד כמה רבבות יהודים מגטאותיה המחוסלים של פולין (ביניהם גטאות ורשה ,ביאליסטוק ועוד) וכן קרוב ל-8,000 יהודים ממוצא ספרדי שנשלחו היישר לטרבלינקה מיוון ובולגריה. אולם גם אז מצב האסירים השתפר לפרקי זמן קצרים, הסמוכים להגעת המשלוחים.

בסך-הכל נרצחו בטרבלינקה 845,000 יהודים מכל שטחי פולין .כן הושמדו בטרבלינקה עוד 29,000 יהודים מארצות אחרות - מאוסטריה, מגרמניה, מצ'כוסלובקיה, מבולגריה ומיוון .

מלבד היהודים הושמדו בטרבלינקה גם כמה אלפי צוענים וכמה מאות פולנים. אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000- 880,000 בני אדם, מהם 99.5 אחוזים בקירוב - יהודים.

דברי-לבוש, נעליים וחפצים אחרים של המושמדים מויינו, תוקנו ונשלחו לגרמניה. רק בתקופה שמ-2 ועד ל-21 בספטמבר 1942 נשלחו מטרבלינקה 203 קרונות-משא טעונים דברי-לבוש. בערך כל שבועיים, נשלחו לגרמניה משאיות טעונות יהלומים, זהב, שעונים, מטבע-חוץ ודברי-ערך אחרים, שערכם מסתכם במאות מיליוני דולרים. הנאצים אף שלחו את שיני-הזהב של המומתים ושערן הגזוז של הנשים.

על-אף אמצעי ההטעיה של הנאצים ועל-אף האימה שהוטלה על המובאים למחנה, אירעו מקרי התנגדות פעילה. פעם בעת שהובילו מספר יהודים מגרודנו להשמדה סירבו כמה מהם להיכנס ל"מקלחות המוות" ואחד מהם אף הטיל רימון יד לעבר השומרים האוקראינים. מיד נפתחה אש קטלנית, והיהודים נהדפו בבגדיהם לתאי-הגזים.

מלבד הצוות הנאצי הועסקו בטרבלינקה כ-1,500 גברים יהודים, רובם בשירותים המנהליים, אך כ-200-500 מהם הועסקו ליד תאי-הגזים. הללו ידעו את המצפה להם וב-10 בספטמבר 1942 דקר אחד מעובדי-הכפייה, מאיר ברלינר, את איש הס"ס, מקס בילא. ב-20 באוקטובר 1942 הצליח האסיר יעקובוביץ' לעבור את גדר התיל ולהגיע לורשה.

ב-2 באוגוסט 1943 פרץ במחנה ההשמדה טרבלינקה מרד מזוין של אסירים. מעטים מהאסירים ששרדו באותה תקופה, רובם מועסקים ב"פלוגות המיוחדות" ובעבודות אחרות במחנה, הצליחו לאחר עיכוב ממושך לחדור למאגר הנשק של המחנה, תוך ניצול "חופש התנועה" המוגבל שניתן להם לצורך מילוי תפקידם.

המחתרת המורדת כללה אסירים משני חלקי המחנה - המחנה הראשי ו"אזור ההשמדה". בראש המחתרת מ"אזור ההשמדה" עמד ז'יאלו בלוך, מי שהיה קצין יהודי בצבא צ'כוסלובקיה. המורדים, אשר בראשם עמד ד"ר חורונזיצקי, הוציאו ממחסן הנשק כמה עשרות רובים, תחמושת ורימוני-יד.

מטרת המתקוממים הייתה הריסת מתקני ההשמדה ונקמת דם. בצהרי אותו יום גורלי ניתקו המורדים את חוטי הטלפון, הציתו את תאי הגזים ומבנים אחרים, כולל מחסן הנשק שהתפוצץ על תוכנו, ובמעט הנשק שהצליחו לגייס התקיפו את הגרמנים והאוקראינים. המורדים הרגו כמה מאנשי הסגל, תפסו מהשומרים ההרוגים נשק נוסף, וניסו תוך כדי חילופי יריות לברוח מן המחנה.

רובם המכריע של המורדים נהרגו ביריות השומרים, אך חלק מן הבורחים הצליחו להימלט מן הרודפים, ביניהם יעקב ויירניק, אשר ברח לוורשה, שם מסר את עדותו שפורסמה לראשונה על ידי המחתרת בפולין.

במרידה נשרף רוב המחנה, שהיה ברובו בנוי עץ, פרט לתאי הגזים. כ-200 אסירים הצליחו לברוח מטרבלינקה הבוערת, וממספר זה שרדו עם השחרור רק 70 אסירים. היתר נהרגו מיריות השומרים ותגבורות כוחות הביטחון שהוזעקו לאזור ופתחו במרדף ובסריקות.

מבין האסירים שנותרו במקום, חלקם הוצאו להורג וחלקם הועסקו בפירוק המבנים והגדרות של המחנה ובטשטוש עקבות הפשעים שנעשו במקום. לאחר סיום עבודתם נורו כולם. שטח המחנה נחרש, נזרע וניטעו בו עצים, הוקמה במקום חווה חקלאית ויושבו בה איכרים אוקראינים, וזאת על-מנת להסתיר את ההשמדה.

עוד מידע על טרבלינקה

טרבלינקה מחנה השמדה, אחד משלושת המחנות שהופעלו במסגרת "מבצע רינהרד". הוקם בצפון מזרח פולין ארבעה ק"מ מן הכפר ותחנת הרכבת טרבלינקה, לא רחוק ממאלקיניה Malkinia שבה נמצאת תחנת רכבת על קו מסילת הברזל הראשית ורשה – ביאליסטוק. תחנת רכבת קטנה במרחק של 80 ק"מ צפונית מזרחית מוורשה, כ 4 ק"מ משם הוקם המחנה. בסוף מאי תחילת יוני 1942 החלו בהקמת מחנה ההשמדה ועד 22 ביולי 1942 הושלמה בנייתו. מקום המחנה היה באזור דליל אוכלוסין, מכוסה יער, ומוסתר בחורש סביב. המחנה היה בנוי בצורה מלבנית, אורכו 600 מטרים ורוחבו 400 מטרים. גדר תיל כפולה הקיפה את המחנה. הגדר הפנימית הייתה שזורה בענפי עצים שהסתירו מבחוץ את שטח המחנה ואת הנעשה בתוכו. מגדלי שמירה בגובה של כשמונה מטרים הוצבו בפינת המחנה ולאורך הגדרות.

המחנה חולק לשלושה אזורים.
א. איזור המגורים - מחנה המגורים.
ב. איזור הרציף – איזור הקבלה.
ג. אזור ההשמדה – מחנה המוות, גודלו 250 מ' על 250 מ' מכונה גם המחנה העליון – למחנה עצמו יש עליה קטנה. איזור ההשמדה מחולק לשניים:
- איזור המצבות – 17,000 אבנים ממוקמות על בורות הקבורה והרצח.
- איזור האנדרטה המרכזית – האנדרטה ממוקמת במקום בו עמדו תאי הגזים.

Reconstruction of Treblinka: Summary Overview. september 17 2006 . Holocaust History Project . 10 Jan 2007 http://www.holocaust-history.org/Treblinka/overviewinternet/Figure14.shtml.

בניגוד לבירקנאו – אושוויץ ומאידנק, לכשנגיע לטרבלינקה לא נראה בשטח זכר למה שהיה, כאן בטרבלינקה נצטרך להיעזר במפה ולדמיין את המקום ותוך כדי הליכה באזור מגורי השומרים, הרציף, התחנה ובים המצבות נלך ונדמיין.

- איזור המגורים הוא איזור המגורים של אנשי ה S.S. והזקיפים האוקראינים, המשרדים, המרפאה, המחסנים ובתי המלאכה. בשטח מגודר ומופרד נמצאו צריפי המגורים של האסירים היהודים.
- איזור הרציף – המסילה, איזור הקבלה. לאזור זה הובאו המשלוחים ובתוכו נעשו הפעולות השונות לפני שהקורבנות הובלו לתאי הגזים.
- איזור המצבות – איזור ההשמדה או המחנה העליון.
- איזור תאי הגזים – האנדרטה המרכזית והבורות – בורות הקבורה.

איך מגיעים
מוורשה ניסע צפונה בכביש ארצי E67 עד אוסטרוב מזובצקה Ostr?w Mazowiecka דרך מרכז העיר ניסע על כביש 677 לכוון מלקיניה Malkinia נמשיך דרומה, נחצה את הבוג Bug ונמשיך עד לטרבלינקה. נתקדם עד שנראה מימיננו את הכניסה לאתר מחנה טרבלינקה. נפנה ימינה ונחנה את הרכב ברחבה שליד ביקתת השומר.
חלופה נוספת היא לנסוע בכביש מספר 8 [E67] לביאליסטוק עד שנגיע לכביש 694 הנמצא 17 ק"מ אחרי וישקוב Wyszkow בצומת מוצב שלט המורה ימינה לכיוון טרבלינקה. ניפנה ימינה ונמשיך בנסיעה. הנסיעה מכאן היא באזור יער יפהפה ושקט, שכמעט ואינו מיושב. במהלך הנסיעה נעבור בעיירה ברוק Brok שבה היה ישוב יהודי לפני השואה. אחרי העיירה ברוק Brok שוב מורה השלט ימינה ועד מהרה נגיע למחסום רכבת , לפניו נמצא גשר הבנוי על נהר הבוג. על גשר צר זה מונחת מסילת ברזל, אותה מסילה שהובילה להשמדה בטרבלינקה את יהדות וורשה, ביאליסטוק, גרודנו, צ'נסטוחובה ויהודים מאוסטריה, בולגריה, בלגיה, גרמניה, הולנד, יוון, וצרפת. נסיעה קצרה אחרי הגשר תביא אותנו לכפר טרבלינקה Treblinka. משמאל נמצאת תחנת הרכבת. לכאן הובאו רכבות הגרוש, כאן עוכבו חלק מהרכבות לפי קצב ההשמדה שהתנהל במחנה. המסילה שהובילה את הקרונות לתוך המחנה לא קיימת יותר. כביש צר מוליך ימינה למגרש החניה.

אם הגענו ברכבת מוורשה למלקיניה [1.0 ש'] נעלה על מונית ונבקש מהנהג שיוריד אותנו בחנייה שליד המחנה. מחיר הנסיעה כ 12 זלוטי.
האוטובוס הראשון מלקיניה - טרבלינקה יוצא ב 08:55 האוטובוס שחוזר מטרבלינקה יוצא רק ב 15:15 וב 18:25 זהו קו מאסף המעלה ומוריד נוסעים במקומות רבים. אם החלטנו לצאת באוטובוס הבוקר יש אפשרות שניתקע שם הרבה שעות או שנוכל לצעוד ברגל כ 1:40 ש'. במגרש החנייה נמצאת חנות קטנה. חנות זו היא גם מעין משרד קטן וניתן על פי בקשה לשמוע וגם לרכוש קלטת בעברית או באנגלית ובה הסבר על המחנה. כמו כן אפשר לקנות את מפת המחנה, את מפת אתר ההנצחה, לקנות חומר תיעודי, גלויות וקלטות וידאו. אחרי ההסבר בעברית, באנגלית ובעוד כמה שפות, נתחיל בסיור. בכניסה למגרש החנייה נמצאים שירותים כימיים.

מידע שימושי
כתובת: למידע בלבד אין זו כתובת המחנה, Gedenkstatte Treblinki'
08-330 Kosow Ladci Poland
טלפון: 48+417-879076
פקס: 48+25-242.24
מנהל: Mr. Edward Kopowka
דואר אלקטרוני: אין
אתר אינטרנט: אין
שעות פתיחה: מ 09:00 עד רדת החשכה
כניסה: חופשית.
הערה: אין.
זמן מומלץ לסיור: 1 שעה.

קישורים
מדריך טרבלינקה באנגלית
טרבלינקה בעקבות משפט דמאניוק - מאמר, רחלי יהושע
טרבלינקה מאמר מיד ושם [קובץ PDF]
טרבלינקה I [ אחד ] מחנה עבודות כפייה לאסירים פולנים
מודל טרבלינקה שהוכן ע"י מר לפונדר ברואנדה

שער הכניסה לטרבלינקה

נתחיל את הסיור בשער הכניסה. אל שער הכניסה מוביל שביל אבנים. השער הוא סמלי, הוא בנוי מאבנים המספרות את סיפור המחנה בשפות שונות. האסירים לא זכו להיכנס דרך שער המחנה. שער זה שימש את הגרמנים והזקיפים האוקראינים בלבד. שער הכניסה היה השער של מחנה המגורים, אזור המנהלה ומגורי סגל ה S.S., איזור המגורים והשירותים של האוקראינים. בהמשכו של השער היה רחוב זיידל הרחוב הגיע עד גדר ההפרדה בין איזור המגורים לאזור ההשמדה.

אם נמשיך ללכת ברחוב זיידל נגיע אל איזור המגורים. איזור המגורים כלל את כל המבנים שבהם התגוררו אנשי ה S.S . ועוזריהם האוקראינים. מבנים שבהם שוכנו המשרדים, המרפאה , המחסנים, ובתי המלאכה. היו כאן בין 90 ל – 120 אוקראינים, עיקר תפקידם היה לאייש את מגדלי השמירה, אחד מהם היה דימניוק – איוון האיום (לא הוכח בבית המשפט שהוא אכן איוון האיום).
במחנה גרו גם יהודים ויהודיות חסונים שחיו על זמן שאול, אלה היו הזונדרקומנדו של טרבלינקה. הם חיו באזור סגור ומסוגר שנקרא גטו. מספרם היה כ – 600 עד 700 איש ואישה. התחלופה הייתה מהירה. תנאי מגורים איומים וקשים, אנשים גרו בצפיפות נוראית, לא היו רופאים, מי שחלה נורה למוות בראשו. מי שנתגלה כחולה סיים בעצם את חייו. היהודים שעבדו בקבוצות עבודה נקראו קומנדוס, קבוצות עבודה אלה מנו כ – 20 עד 30 ואף 50 עד 150. הם בנו את הגדרות, עבדו בתנאים קשים ואיומים ללא שינה ומזון משביע, הם באו במגע עם ההולכים למות ונאלצו לשתוק, אסור היה להם לדבר עם אלה המגיעים ברכבות, הם פגשו חברים מהעיירה שלהם, מהעיר שלהם ובני משפחה וחל עליהם איסור מוחלט וחמור לדבר איתם בשל ההסוואה וההטעיה של הגרמנים. תחזוקת המחנה התבססה על בעלי מלאכה שחיו במחנה כאנשי תחזוקה: סניטרים ריססו נגד חיידקים, חלק מהם יצאו ליערות לכרות עצים, אחרים גידלו תפוחי אדמה על מנת שיהיה מה לאכול, הצורפים טיפלו בשיני הזהב ושלחו את הזהב לגרמניה. המחנה ניראה כמו מחנה צבאי מטופח.
היום איזור המגורים מכוסה יער.

המסילה

המסילה נמצאת מול איזור המגורים ומגיעה עד איזור הקבלה. במקום בו הייתה תחנת דלק קטנה, מול מגורי האסירים (איזור הגטו) נפנה ימינה ונלך לכיוון המסילה, ניכנס לאזור הקבלה דרך המסילה, גם היהודים נכנסו דרך המסילה. עם חיסולו של המחנה, בטרם סגירתו, בעקבות המרד שהתחולל פה, עקרו הגרמנים את המסילה, וניקו את השטח מכל ראיה, סימן ועדות היכולים להעיד על הרצח שהתבצע כאן. רצח העם היהודי, רצח שיטתי, עקבי ואכזרי. המסילה שהובילה את הקרונות לתוך המחנה לא קיימת עוד. את מיקומה מסמנות אבני בטון המונחות לאורך תוואי המסילה ומגיעות עד הרמפה ותחנת הרכבת המדומה.
מימין ניצבות אבנים גדולות ועליהן שמות המדינות שמהן הובלו היהודים להשמדה. עם בואה של הרכבת, שטח המחנה מוכרז כשטח צבאי סגור, נהג הקטר פולני או איש S.S. מושך את הקרונות , 20 קרונות, ומוביל אותן לרציף. את הרכבת מקיפה חגורת משמר, שתפקידה לירות בבורחים והקופצים מהרכבות. חגורת משמר נוספת נמצאת גם במחנה העליון – אזור ההשמדה. אנשי חגורות המשמר הם אוקראינים שלא עושים דבר ותפקידם לשמור על נוסעי

הרכבת ועל המחנה עצמו. הרכבת מגיעה ולא משנה כמה ימים נסעה, חלק מהנוסעים מגיעים מתים. קיימת סברה שהגרמנים זרקו לקרונות סיד כבוי בכדי שהנוסעים יחנקו בדרך, הקרונות מגיעים, הדלתות נפתחות, הנוסעים יורדים מהרכבת, לא יודעים לאן הגיעו והם מבולבלים.
ההסוואה וההטעיה עושים את שלהם. גדר התיל מוסתרת בענפי עצים, (קבוצת יהודים יוצאת כל יום ליער להביא ענפים רעננים ובמקום שנראה מצהיב או יבש תולשים ושמים ענפים חדשים ). לגדר ההסוואה תפקיד כפול:
א. שהיהודים המגיעים לא יידעו מה קורה
ב. שאנשי מחתרת וכוחות עוינים לא יידעו מה נעשה בפנים.
ההסוואה הייתה גדר חיה שמטרתה הייתה לבלבל את היהודים הנכנסים. הגדר החיה העניקה אסוציאציה של חיים – ששום דבר נוראי לא עומד לקרות.

הרציף - אזור הקבלה

נלך לאורך אבני הבטון המסמלות את תוואי המסילה ונגיע לרציף - הרמפה, למקום שבו הייתה תחנת רכבת מדומה, צריף קבלה. נעצור ונביט לכיוון המחנה העליון, לכיוון האנדרטה הגדולה.
הרכבת מגיעה לרמפה, לרציף הקבלה. בשלב הראשון היהודים לא מבינים מה קורה, הם רואים צריפים מחסנים (לאחסון רכוש הנרצחים) אלה הם צריפים שלא נראים כמחסנים אלא כתחנת רכבת, יש שעון המראה את השעה, יש קופה לקניית כרטיסים, אדנית לנוי. משרד מנהל התחנה, לוחות זמנים של רכבת, חיצי הפניה, הודעות על מועד יציאתן של רכבות לכאן ולכאן, כל שצריך כדי שההונאה, הבלוף יהיה מושלם. יש גם שלט לקוראי גרמנית ופולנית

המספר כי הגיעו למחנה מעבר, "אתם באים מהגטו, מהלכלוך, מהמגפות והמחלות ובטרם תיסעו למזרח אתם צריכים לעבור חיטוי ומקלחת." בנוסף לכך נתבקשו היהודים "לגשת לקופה, להפקיד בה את רכושם כולל חפצי ערך, יהלומים, דולרים, ולקבל קבלה על מנת שיוכלו לקבל בחזרה את רכושם כאשר יחזרו מהמקלחת ומהחיטוי לקראת הנסיעה מזרחה" (לכאורה).
המשלוחים היו מגיעים לעיתים קרובות בשעה 6:00 בבוקר לא הייתה שעה קבועה, משלוח אחד ב 6:00 בבוקר אחר כך עוד משלוח בצהריים, או עוד אחד מאוחר בערב. המשלוחים היו מגיעים למלקיניה ונכנסים לשלב של המתנה. אחר כך יצאו מתחנת הרכבת של מלקיניה

לתחנת הרכבת של טרבלינקה. שם בתחנה האומללים חיכו, הם בכו, הם בקשו מים, הם גססו, לפעמים הם היו עירומים לגמרי בתוך הקרונות, לפעמים היו בקרון עד 170 איש.
המרחק בין שתי התחנות הוא 10 ק"מ בערך. טרבלינקה הייתה עיירה קטנה ובשל כך הייתה בה תחנת רכבת קטנה ולא נחשבת, בשל משלוחי היהודים עלתה חשיבותה. בכל משלוח היו 30 – 50 – עד 60 קרונות שחולקו לקבוצות של 15 – 20 קרונות שנסעו למחנה והוסעו אל הרמפה. שאר הקרונות נשארו בהמתנה, עמוסים בני אדם, בתחנת הרכבת בטרבלינקה. האשנבים היו מכוסים בתיל, כדי שאיש לא יוכל לצאת. ועל הגגות היו "כלבי צייד צמאי דם", האוקראינים או הלטבים. כדי שהכול ילך מהר, נשמעו הקריאות: "צאו , צאו, מהר, מהר, מהר,!" תוך שעתיים חוסלה רכבת שלימה, תוך שעתיים הכול נגמר... ועם המוות שעתיים וחצי עד שלוש שעות. קשה להעריך בדיוק.

הלזרט
במסגרת ייעול תהליך ההשמדה הוקם גם "הלזרט". עם בואו של משלוח יהודים הוצאו ממנו כול אלה שלא היו מסוגלים ללכת במסלול הרגיל לתאי הגזים. נאמר להם שהם נלקחים ל"לזרט" ( LAZARETT , בית חולים), ואכן הם נלקחו למקום סגור שדגל ה"צלב האדום" התנוסס עליו. בתוך השטח הסגור היה בור והאנשים שהובאו פנימה נורו במקום בידי איש S.S. או בידי אוקראינים.

Laponder , p The 2004 Laponder Model. Retrieved January 9, 2007, from The 2004 Laponder Model Web site: http://www.death-camps.org/treblinka/laponder1.html

מפי ריכרד גלזר – ניצול טרבלינקה

ה"מרפאה" הייתה מקום צר,
קרוב מאוד לרמפה.
הובילו לשם את הזקנים.
אני עצמי הובאתי כדי לעשות זאת
מקום ההוצאה להורג הזה – ה"מרפאה" – "הלזרט"
היה תחת כיפת השמים,
ללא גג,
אך גם הוא היה מוסווה,
כדי שאיש לא יוכל לראות מה נמצא בתוכו.
הגישה לשם הייתה דרך מעבר צר, מאוד צר,
שדמה לצינור.
כמו מבוך קטן.
כשנכנסו, מצד שמאל,
ליד בקתה קטנה,
היה לוח עץ.
כמו קרש קפיצה...

וזו הייתה הטכניקה....
כי אסור לשכוח: זה היה צריך להתרחש מהר!
לקומנדו ה"כחולים" הייתה גם משימה:
להוביל את הזקנים והחולים
ל"מרפאה", כי
הם היו מעכבים את זרם האנשים
לתאי הגזים.
עם הזקנים זה היה לוקח זמן רב מדי.
הגרמנים היו אלה שהחליטו
לשלוח זה או אחר ל"מרפאה".
היהודים מקומנדו ה"כחולים"
היו רק "מכשיר הביצוע":
הם הובילו את האנשים לעבר ה"מרפאה".
העבירו אותם לשם על אלונקות?
נשים זקנות, ילדים חולים,
ילדים שאימם הייתה חולה,
או ילדים שנתלוו לסבתא זקנה מדי,
ונשלחו יחד עם הסבתא,
כיוון שלא ידעו מהי ה"מרפאה".
דגל לבן עם צלב אדום הונף עליה.
הוביל לשם מעבר.
כל זמן שהם הלכו, הם לא ראו כלום
ואחר כך...
הם גילו את המתים בתוך הבור.

ואז הם הוכרחו להתפשט,
להתיישב על תל החול
והרגו אותם בכדור בצוואר.
הם נפלו לתוך הבור.
תמיד בערה אש בבור, אש –
שהוצתה מזבל, מנייר ומבנזין,
כי בני אדם הם חומר בעירה מצוין.
והיום...
עכשיו נדמה לי שזה ממש...
שזה היה בלתי אפשרי, ואף על פי כן
זו אמת.

מתוך "השואה" – קלוד לנצמן

איזור ההשמדה – האנדרטה המרכזית

מידע על לובלין

ככל הנראה תחילת ההתיישבות היהודית בלובלין הייתה ב-1456 אך רק בשנת 1500 הורשו יהודים לגור בתוך העיר עצמה (עד אז גרו בפרברי העיר). שלושים ושלוש שנים אחרי ההיתר לגור בתוך העיר הוקם בעיר בית דין יהודי ראשון.

יהודי לובלין התפזרו משך השנים ברחבי מזרח פולין, למחוז זמושץ' ולעיירות כמו טומשוב לובלסקי. ללובלין נודעה חשיבות רבה בהיסטוריה היהודית, והיו בה מוסדות יהדות גדולים כמו ישיבת חכמי לובלין. לפני השואה היו בה 122 אלף תושבים, 40 אלף מתוכם יהודים. ב-18 בספטמבר 1939, נכבשה לובלין על ידי גרמניה. כחלק מהפתרון הסופי ניסתה ההנהגה הנאצית להפוך את לובלין למעין מקום ריכוז של היהודים (תוכנית לובלין). הנסיון החל עם כניסת הגרמנים לעיר אך נכשל, וב-1940 נזנח כליל. גורל יהודי לובלין לא היה שונה ממקומות אחרים באירופה.

כרבע מתושבי קהילת לובלין גורשו מן העיר על ידי הנאצים לעיירות בסביבה. יהודי העיר שנותרו בה בתוספת פליטים ומגורשים ממקומות שונים בפולין, כ34,000 במספר, נכלאו בגטו שהוקם בעיר באביב 1941. קרוב ל29,000 מיהודי הגטו נשלחו אל מותם במחנה ההשמדה בלז'ץ בגירוש ההמונים הגדול שהיה בחודשים מרץ-אפריל 1942, והיו מקורבנותיו הראשונים של מחנה השמדה זה. מאות יהודי אחרים נורו למוות בחורשות שבפאתי העיר אלפים בודדים שנותרו בגטו לאחר הגירוש שוכנו בגטו קטן שהוק בפרבר "מיידן טטרסקי" בתנאים קשים ומרביתם נשלחו במספר גירושים למחנה ההשמדה מיידאנק שהוקם בסמיכות לעיר במהלך שנת 1942. אחרוני היהודים שנותרו בעיר הועסקו במלאכות שונות עבור הנאצים חוסלו במאי 1943.

בית הקברות בלובלין

בית העלמין נמסר כמגרש אחד בין שלושה מגרשים שנמסרו לקהילה היהודית בלובלין ב-1555, כהרחבת בית הקברות הישן. על שלושת המגרשים נתחייבה הקהילה לשלם מס שנתי של 12 מרקים ומכסה שנתית של חלב נרות. בשנת 1655 נכבשה לובלין על ידי הקוזקים שפרצו אל הרובע היהודי. הם רצחו כעשרת אלפים יהודים ובזזו את העיר. קבוצת יהודים התעטפה בטליתות וביקשה מהקוזאקים לקבור אותם חיים בבית העלמין. הם מילאו את בקשתם. שמות הנרצחים חרותים על החומה המקיפה את בית העלמין. בבית העלמין בלובלין נקברו רבנים ידועי שם מתקופת הזוהר של העיר ביניהם: רב צדוק הכהן מלובלין, החוזה מלובלין, רבי עזריאל הורוביץ ("ראש הברזל"), רבי יעקב פולק ורבי שלום שכנא מלובלין.

ישיבת חכמי לובלין

ישיבת חכמי לובלין (המוכרת גם כיח"ל) הוקמה בעיר לובלין בפולין בשנת 1930 על ידי רבי מאיר שפירא (מייסד מפעל הדף היומי). הישיבה הוקמה כדי להחזיר את עטרת העיר לובלין ליושנה, כמרכז חשוב של לימוד תורה בפולין, ובמיוחד כדי לשחזר את גדולתה של הישיבה החשובה שהוקמה בלובלין ב-1515. המשגיח הרוחני של הישיבה היה רבי שמעון מזליכוב שנחשב כגאון בעל קנה מידה גדול.

בנין ישיבת חכמי לובלין כיום

אחרי השואה הוקמה בישראל ישיבה בעלת אותה שם "ישיבת חכמי לובלין" בעיר בני ברק, על שמה ולזכרה של הישיבה המקורית. הישיבה נוסדה על ידי אחד מתלמידי "ישיבת חכמי לובלין" המקורית רבי שמואל הלוי ווזנר.

רבי יעקב יצחק הורוביץ, אדמו"ר חסידי שכונה החוזה מלובלין.

הפך את לובלין של המחצית הראשונה של המאה ה-19, למוקד חסידות חשוב, יחד עם רבי ישראל הופשטין – המגיד מקוז'ניץ. בנעוריו, למד "החוזה" אצל המגיד ממעזריטש ורבי לוי יצחק מברדיצ'ב, והיה תלמידם של רבי אלימלך מליז'נסק ושל רבי שמואל שמעלקה הורוויץ מניקלשבורג בעת שזה האחרון היה רבה של שינאווה.
קיבל על עצמו תקופה ארוכה ללכת עם כיסוי סביב עיניו כדי להשמר ממראות אסורים ונודע אחר כך כבעל ראיה רוחנית ועל כן נקרא החוזה. בערך בשנת 1780, עבר ללאנצוט ושם הנהיג עדת חסידים ובתקופה זו של חייו כונה הצדיק מלנצוט. ממנה לזמן קצר עבר לרוזואדוב, ב-1800 עבר ללובלין, שם נשאר עד יומו האחרון. במרכז הרובע היהודי בלובלין הקים קלויז (בית מדרש) אליו הגיעו רבים מכל שכבות האוכלסיה לקבל את עצתו. "החוזה" גם סמך אדמו"רים וראשי שושלות חסידיות ברחבי פולין כולה, ופעל להפצת החסידות בפולין. בנוסף הוא עסק בלימוד תלמידים רבים אשר חלק נכבד מהם היו לרבניה של ערי פולין. בימיו של "החוזה" החלה ההתפלגות ביהודי פולין בין חסידים למתנגדים. הוא אף הותקף מספר פעמים על ידי חלק מהמתנגדים, התרחק מהתגוננות על ידי התקפה על המתנגדים מפני חשש שבנוסף לפירוד הלבבות ושנאת החינם שתיצור תגובתו, הדבר יביא לזילזול בתורה ובדקדוקי המצוות.
בערב שמחת תורה בשנת תקע"ה, השתכר, נפל מחלון ונהיה משותק עד לתשעה באב באותה שנה (תקע"ה) שאז נפטר. עם פטירתו ירדה לובלין מכס מעמדה כמרכז חסידי. הוא נקבר בבית העלמין בלובלין, על הר הארמון.