| אלבום המסע לפולין 2008 - היום הרביעי | |
|
יום שישי 4 אפריל 2008
שכנו של הבעל שם טוב
(מילים: דן אלמגור - מתוך ההצגה "איש חסיד
היה") יום אחד אחזה בבעל שם טוב, עליו השלום,סקרנות
רבה. מי יהיה שכנו לחדר בעולם הבא? עצם את עיניו וכיוון את לבבו והתשובה לא אחרה
לבוא: בכפר פלוני, צדיק, ושמו גדליה. החליט הרב
ללכת לצדיק, לגור במחיצתו מספר ימים. אחרי הכל, צריך להתרגל לגור יחד. שכנים, או
לא? הלך הרב לכפר הנ"ל. כפר קטן, כל הסיפורים עוסקים
בכפר קטן אבל הכפר הזה היה באמת קטן. כפר קטן. וליהודים? – אין
סימן. ניגש הבעש"ט לאיכר אחד: "סליחה, אולי שמע
היכן נמצא כאן צדיק, רבי גדליה?" "יהודי?, בכפר שלנו יש רק יהודי אחד לא רב
ולא צדיק. זפת. שם, בקצה הכפר שם הוא
גר" "זפת?! ודאי צדיק נסתר. צדיק
גדול!" מה זה? בית משונה, מט לנפול. כלבה גדולה
ונירגזה ואין אפילו מזוזה! "מי שם?" - "רבי גדליה?" - "מי זה?" ועל הסף
– הזפת. גוליית, עוג מלך
הבשן. כתפיים רחבות, ומתחתן עצומה ומבקיעה. צדיק
גדול כזה עוד לא היה! "מי אתה? רבי גדליה?" זהו שמי" - "רבי?" -
"שטויות, לא יודע אפילו צורה של אות. אני עובד בזפת." "מה אתך?"
– "אולי אפשר ללון פה,
אצלך?" ללון? אצלי? כאן?" – "רק ליום יומיים!" "כאן
לא מלון, ואין לי כלום" "תמורת תשלום..." – "תשלום?" – "חצי רובל "ליום!"
– "חצי רובל? עוד מלומד שנשתטה. תמיד אמרתי שללמוד אסור". "אין
לי מיטה" – "אישן על התנור!" – "כן?! שם אני ישן" – "על הרצפה אפוא!"
– "אבל..." - "רובל ליום!" – "רובל? בבקשה, כל הרצפה
שלך!" השחר בא. מן הרצפה מציץ הבעש"ט בעין אחת:
הזפת פקח עיניים וקם. בלי נטילת ידיים. בלי תפילה, בלי ברכה. ישר לארוחה!
ואיזו ארוחה!!! יושב ואוכל ואוכל ואוכל. כיכר לחם שלמה. הייתה?
– נעלמה. ועוד כיכר, צדיק מוזר... ועוד כיכר נוספת בדרך לדוד,
הרתיח זפת. ושוב, ללא מילה – ישר לאכילה! לא נטל, לא ברך, שוק על ירך! כבשה שלמה, הייתה?
– נעלמה. יושב וטורף וטוחן
וטחן. "במה זכה להיות לי
לשכן?" ובערב – כנ"ל. ישב וזלל. "הוא בגן עדן?! איזה נס! אם
רק יניחו לו להיכנס הוא יחסל, תוך פרק זמם קטן, את שור הבר ואת הלויתן!".
ולמחרת – אותו זפת! אוכל ואוכל ואינו חדל. אוכל וגדל
וגדל וגדל... נכון, אומנם, של"ווניק אינו חייב להיות רזה
אך לא נברא עוד ל"ווניק עם תאבון כזה! "יש צדיקים נעלמים המתגלים רק בשבת. אם אשאר
פה עוד מעט...עד יום ראשון..." "תשכח מזה. לא בא בחשבון! ובכלל..." – "עוד שני
רובל?" "שני רובל? בתנאי אחד – רק עד מוצאי
שבת!". שבת בבוקר והרב מציץ
דומם: אולי עכשיו? אולי הבוקר? קצת תפילה? איפה?!
הוא שוב כולו זלילה. הסעודה הראשונה לא תמה עוד
ומגיעה – סעודה שניה. "אולי בסעודה שלישית, נראה במה האיש חסיד?" אך
זו נמשכת עד אין קץ. האיש עומד להתפוצץ. לא יאומן. הוא עוד רעב. "שלא תשכח
שאתה עוזב מיד אחרי הארוחה!" – "במה זכה? במה זכה? אולי... אולי בזכות
אבות?" "אבי? זכות
אבות? אבי היה סמרטוטר פשוט. מלקט
סחבות. מעיל ישן פה, מכנסים טלואים
שם. מכפר לכפר,
סמרטוטר. וגם אני הייתי סובב אתו, כשהייתי
ילד... פעם שני קוזאקים. עם צלב. אמרו
לאבא, אבא שלי: "נשק!"
ואבא סרב.
"נשק יהודי מטונף, או
שתיצלב!" ואבא סרב. אבא שלי. ואמר,
פשוט: "אני סמרטוטר, אבל לא
סמרטוט". "נשק!" אבל הוא התעקש. אבא
שלי. והם קשרו אותו לעץ, והעלו אותו
באש. את אבא שלי. יהודי קטן, צנום,
סחבה. להבה קטנה
כזאת. רגע אחד, ופתאום – כלום. אבא
שלי... ומאז מאז נשבעתי:
לאכול, לאכול, לאכול לא
לחדול. לגדול, לגדול כל החיים, בלי
להפסיק בלי
להתבייש. שאם, יום אחד, יתפסו הקוזאקים גם אותי, ויעלו אותי
באש – זאת תהייה להבה!
לא ככה סתם, להבה קטנה ודי,
כמו אבא שלי.
אני אבער לאט. אני אבער הרבה,
שיראו שיראו את האש למרחקים. עד קצה העולם. עד סוף
הגלות. שיראו שידעו שיהודי אינו נשרף ככה סתם
בקלות". באותו הרגע, אמר הבעש"ט
לתלמידיו: "השגתי בהשגה רבה, במה זכה זפת ושמו גדליה לעולם
הבא. רק דבר אחד אינני תופס" – אמר הרב הזקן –
"במה זכיתי אני להיות לו
לשכן?"
לאחר ארוחת הערב הילדים מקבלים את המשכתבים
שהועברו אליהם מהבית. מוריה מקבלת את שלי
להלן
המכתב למוריה היקרה
והאהובה אני כותבת את המכתב הזה ואני מאד מתרגשת. עוד
כמה ימים תטוסי לפולין אמם גם אני אטוס אבל אני מתייחסת לטיסה שלך.כשתקראי את
המכתב תהיי כבר ש/ם. את נסעת למדינה שבה נולד אבא שלי סבא יוסף. חשוב שתקראי
שוב ושוב את סיפור חייו אשר מספר מעט מאד מתוך כל מה שעבר בשואה.סבא יוסף לא
נהג לספר על השואה וכשאני הייתי ילדה קטנה הוא ממש לא סיפר כדי להגן עלי ועל
האחים שלי שלא ישמעו את הזוועה . אבל יש סיפור אחד שהוא כן סיפר וחזר עליו כל
פעם על כך שבעת ביצוע הסלקציה הוא עמד על קצות האצבעות ואמר לגרמני שהוא צעיר
ויש לו כוח לעבוד ובכך סלל את דרכו לשורת המיועדים לחיים ולא
למוות. את תעברי במחנות ותראי את הזוועות ותמיד
תביטי על כל המשפחה היקרה שלנו ותראי את העתיד. קחי נשימה ותאמרי כי "לעולם
לא עוד" יש לנו עכשיו מדינה ועצמאות ואנחנו צריכים להגן עליה על מנת שהיא תגן
עלינו. מדינה שמאפשרת לכל אחד מאיתנו בכלל ולך כאחת מהגרים בה בפרט לגדול
ולהתפתח , ליצור לעשות כרצונך ללא פחד ומורא שמישהו זר יכתיב לך את
החיים. בכל שתוכלי להתקדם לגדול ולהתפתח בתחום
שתבחרי לעצמך ולהגיע בו להצלחה. למרות שאני מלווה אותך במסעך וזה מסע מיוד גם
בשבילי חשוב יהי לי לשמוע ממך על הרגשתך על מה ש"לקחת" איתך מהמסע הזה
לעתיד. זכרי שאנחנו תמיד נלווה אותך ונגן עליך מפני
הרוע. אנו סומכים עליך וכמובן שרוצים את טובתך והצלחתך.גם אם לפעמים נדמה לך
ש"תמיד מאשימים אותך" או כאשר באים אליך בטענות אנו כולנו אוהבים אותך מאוד
זכרי שהמעשה שעשה סבא יוסף לא הווה כניעה אלא נתן לו את החיים. לא תמיד צריך
להלחם על הצדק לפעמים צריך להיות חכם ולא צודק. וזכרי שלא חשוב מה שיקרה
אנחנו אוהבים אותך. ממני אמא
אוהבת מאד בתום המלחמה שבה הופרד סבא יוסף מאחיו
וממשפחתו ומצא עצמו לבד בעולם גילה שאחיו הצעיר ואחותו הגדולה וכן אמא שלו
נרצחו בשואה ויצא לחפש אחר יתר בני המשפחה אחיו התאום דוד שמאי ואחיו הגדול
דוד פיני. יום אחד עבר בעיר ופגש במכר שאמר לו מה אתה
עושה פה? אני ראיתי אותך אתמול שם... וכך הבין שאחיו התאום חי ונסע לחפש אותו
ולהיפגש איתו והם עלו לארץ הקימו משפחות את המשפחה שלנו שאת
מכירה. זכרי שאנחנו אוהבים אותך כולנו למרות שלפעמים
כועסים ומרגיזים אין זה אומר שהאהבה לא קיימת. וזכרי שהמשענת החשובה ביותר
היא המשפחה והאחדות המשפחתית. יש סיפור המספר על אבא שהיו לו עשרה ילדים
והוא ביקש מכל אחד מהם לבוא אליו עם מקל ולשבור את המקל וכל אחד שבר את המקל
אח"כ אסף עוד 10 מקלות וחיבר אותם יחד לחבילה וביקש שישברו את החבילה והם לא
הצליחו ואז הוא אמר להם כמו המקלות אם תהיו כל אחד לעצמו תשברו אם תהיו
מאוחדים תהיו חזקים. וגם את מוריה היקרה היי חזקה ואנו נהיה כל
הזמן איתך מקווה
שניפגש הרבה גם בפולין אמא
האוהבת בבוקר אני מקבלת ממנה SMS
בזו הלשון אמא תודה על המכתב הוא ממש ריגש אותי (:
אוהבת מלא מוריה | |
|
מידע על מיידנק היה מחנה השמדה נאצי, הממוקם
כארבעה קילומטרים ממרכז העיר לובלין בפולין. שלא כמו מחנות ריכוז והשמדה
נאציים אחרים, מיידנק לא הוחבא ביער מרוחק או הוסתר על ידי מכשולים טבעיים,
וגם לא הוקף ב"אזור ביטחון". מבני המחנה שרדו את המלחמה ובניגוד למחנות
אחרים, לא הושמדו על ידי הנאצים. כיום קיים במקום אתר הנצחה. המחנה הוקם בנובמבר 1941 בפקודתו של היינריך הימלר, לאחר שזה ביקר
בלובלין ביולי אותה שנה. מיידנק היה מחנה שבויים של האס אס, תחת פיקודו של
קארל אוטו קוך. בפברואר 1943 הוא הוסב למחנה
ריכוז. השם ניתן למחנה ב-1941 על ידי
תושבים מקומיים, שלבטח ידעו על קיומו, והוא מבוסס על שמו של המחוז מיידנק
טטרסקי בלובלין. השם הגרמני המקורי של המחנה היה Konzentrationslager Lublin
מחנה ריכוז
לובלין. בשיא פעילותו, הוא הכיל 50,000 אסירים. בחודשים הראשונים של 1942,
נעשו ואושרו תכניות להרחיב את מיידנק כך שיכיל עד 250,000 אסירים. בין אפריל
1942 ליולי 1944, התבצעה במיידנק השמדה בתאי גזים ובמשרפות. הקורבנות נרצחו
עם הגעתם למחנה. מספר הנספים נאמד ב-200,000 . מספר היהודים שניספו במחנה
מוערך כיום בכ-60,000. רבים מהניספים היו גם שבויי מלחמה סובייטיים,
ופולנים. אנדרטה במיידנק מעל הר אפר הנרצחים.הכתובת בפולנית אומרת:הגורל
שלנו-אזהרה לכם. מיידנק סיפק עובדי כפייה למפעלי תחמושת ולמפעל הנשק
שטייר-דיימלר-פוך. מבצע חג הקציר -
Aktion
Ernefest לקראת סוף שנת 1943 נתן היינריך
הימלר פקודה לחסל את שאר האסירים שנשארו במחנות הריכוז בגנרל גוברנמן. הסיבה
הייתה חשש מהתקוממות במחנות. לאחר כשלונות הגרמנים בסטלינגרד ובקורסק, התערער
ביטחונם בניצחון. מרד גטו ורשה והמרד במחנות טרבלינקה ו-סוביבור חזקו את
חששותים של הגרמנים מהתמרדויות נוספות. בורות הנרצחים במבצע "חג
הקציר" שם המבצע היה "חג הקציר" והוא הוצא לפועל בו זמנית במחנות
טרבניקי, פוניאטובה ומיידנק. סך הכול הוצאו להורג ב"מבצע" זה 43,000 אסירים
יהודים. בסוף אוקטובר1943 נלקחו 300 אסירים במיידנק וצוו לחפור 3 בורות
גדולים ליד הקרמטוריום.100 אנשי ס"ס הובאו מאושוויץ לעזור לצוות
המקומי. ב-3 בנובמבר1943 הובאו למקום משאיות עם רמקולים שהשמיעו מוזיקה
מחרישת אזניים.האסירים עמדו במסדר בוקר רגיל ומידי פעם נלקחו קבוצות של 100
איש לבורות, אולצו להתפשט ולשכב בתוך הבורות ונורו בידי אנשי ס"ס שעמדו על
שפת הבורות. רעש הרמקולים גבר על רעש היריות . באותו יום שכונה "יום רביעי של
שפיכות הדמים", נרצחו במיידנק 18,000 אסירים. בטרבניקי נרצחו 10,000
ובפוניאטובה 15,000. ליד בורות הנרצחים במבצע "חג הקציר" הוקמה אנדרטה גדולה בצורת
כיפה ומתחתיה אפר הנרצחים. על האנדרטה חקוקה כתובת בפולנית: הגורל שלנו -
אזהרה לכם. המחנה פוזר ביולי 1944 כחלק ממבצע 1005, אך נהרס רק באופן חלקי עד
למועד הגעתו של הצבא האדום אליו. למרות ש-1,000 אסירים נלקחו ממנו בצעדת
מוות, הצבא האדום מצא אלפי אסירים שעדיין נותרו במחנה ושפע עדויות לרצח
ההמוני שבוצע שם, ביניהן תאי גזים, משרפות וצריפי אחסון
ומגורים. ציקלון בה (בגרמנית: Zyklon B, יש המבטאים ציקלון בי)
הוא שמו המסחרי של חומר שנועד במקורו להשמדת מזיקים, והנאצים עשו בו שימוש
נרחב להשמדת יהודים ואחרים, במחנות ההשמדה מיידנק ואושוויץ-בירקנאו. החומר
היה עשוי גרגירים של עץ או אדמה שהיו ספוגים בחומצה הידרוציאנית או
במימן-קבוצת ציאנו (CN), וברגע שהוצא מאריזתו האטומה ובא
במגע עם האויר, התאדה ממנו גז החנק מימן ציאנידי. ציקלון בה פותח בשנות ה-20 על ידי פריץ האבר, כימאי גרמני נודע
ממוצא יהודי (חתן פרס נובל לכימיה). בתחילת 1934 אילצו אותו הנאצים לעזוב את
גרמניה, מחמת יהדותו. קדם לציקלון בה החומר ציקלון אה, שנועד אף הוא להשמדת
מזיקים, אך ייצורו נאסר באמנת ורסאי, לאחר שהתברר שניתן להשתמש בו לייצור גז
רעיל (לשימוש כנשק כימי לפגיעה בבני אדם). בגרסתו המקורית כלל ציקלון בה גם
חומר בעל ריח או מגע מיוחדים, שנועד להתריע על החשיפה לגז, אך הנאצים הזמינו
אצל היצרנים "אי גה פארבן", גרסה שממנה הוצא חומר זה. לאחר המלחמה, הועמדו
לדין, בפני בית דין צבאי בריטי, שניים ממנהלי המפעל שייצר את ציקלון בה,
והוצאו להורג על חלקם בתהליך ההשמדה. תחילה שימש ציקלון בה במחנות הריכוז להשמדת כינים, כדרך למניעת
התפשטותה של מחלת הטיפוס. בספטמבר 1941 החלו ניסויים במחנה ההשמדה אושוויץ,
בשימוש בחומר לרצח בני אדם. | |