הסיפור של אבא שלי

אני מביאה כאן את הסיפור של אבא שלי כפי שסופר בהקלטה לאחי לקראת בר המצווה של יאיר בנו בשנת 1994:(הראיון נערך באמצע 1994 והוקלט בווידיאו)

שאלה: סבא , אתה הכרת את הסבים שלך?

תשובה: הכרתי את סבא שלי מצד אבא קראו לו משה קורן ומצד אמא קראו לו יענקל גרינוולד את אשתו סימה גרינוולד לא הכרתי היות שאני נולדתי היא כבר נפטרה.

שאלה: האם יענקל גרינוולד גר ב"קראשניק" ?

תשובה : כן.

שאלה: איך מצד האבא ?

תשובה: מצד האבא הכרתי את הסבא. את הסבתא לא הכרתי גם היא נפטרה. הם חיו ב"לובלין" רחוב גרוצקי 21.

שאלה: מהמשפחה של הסבא משה קורן הכרת עוד אנשים ?

תשובה: לא זוכר, הכרתי את אחות של אבא שלי קראו לה חנה היא גרה באמריקה.עוד אחות ששמה רחל בבזוזה היא גרה בצרפת . לבן שלה קראו יוסף כמו השם שלי והוא היה רופא.

שאלה: מה אתה זוכר מאבא שלך ?

תשובה: אני זוכר, לפי שאני יודע הוא נולד בשנת 1888 ואמא שלי נולדה בשנת 1898 , היה ביניהם הבדל של 10 שנים.הם התחתנו בשנת 1920. פיני נולד בשנת 1921.ואחותי סימה ש... (איננה) נולדה בשנת 1923 .אני עם שמאי בשנת 1926 היה לנו אח אנשל שמו הוא נולד בשנת 1936 עשר שנים אחרינו.

ב"קראשניק" היה לנו בית קפה מסעדה קטנה. הייתי בן שלוש ארבע משהו כזה אני זוכר במעורפל. אחר כך המשפחה יצאה ל"זקיקוב" שם עשו מאפיה וקראו לה "הנייה בייקר" "האופה החדש" , שם היינו עד שנת 1937 או 1938.אח"כ חזרנו ל"קראשניק" , אבא שלי היה חייל במלחמת העולם הראשונה אולי מטעם הצבא הרוסי? אני לא זוכר. הוא ידע שבע שפות, מה שהוא סיפר לי שבמשך חצי שנה הוא היה בהונגריה והתחבא על גג של מישהו. חצי שנה שכב על הגג ולא רצה לרדת שלא יאסרו אותו.

הוא למד ב"המבורג" אופרה אני זוכר אותו שר,לא בתור אופרה,כשבאו חברים שלו ואמרו: "יצחק זה וזה חולה צריך לאסוף כסף בשבילו" אז התארגנו כמה חברים ועשו הצגות תיאטרון. אני זוכר פעם אחת קראו לו, היינו ב"זקיקוב" ואמרו לו זה וזה חולה צריך לאסוף כסף אז שמעתי בבית שהוא רוצה לנסוע אני התחלתי לבכות, אני זוכר כמו עכשיו לא היתה לו ברירה והוא לקח אותי, לקח אותי ל"קראשניק". ב"קראשניק" גרנו אצל האחות שלו קראו לה ... אני לא זוכר כרגע, לא היו לה ילדים ולבעלה קראו שייע , בערב כשאבא בא מההצגה, החזקתי לו בפנים והיה דבק. למחרת אמרתי לו שאני רוצה ללכת להצגה, הוא לקח אותי להצגה, ראינו שם הצגה לא רעה. ההצגה היתה ביידיש והוא שר שם איזה שיר.

שאלה: מה אתה זוכר מאמא שלך?

תשובה: אמא שלי היתה תמיד בבית, עקרת בית, ועזרה הרבה במאפיה. תמיד היתה קמה בבוקר ישר למאפיה. לא היינו עשירים לא היינו עניים. עבדו. עבדו קשה.

שאלה: אתה ושמאי תאומים יש לך סיפורים שהייתם ילדים?

תשובה: יש לי סיפורים שחזרנו מ"זקיקוב" ל"קראשניק" , כבר היינו בגיל בר מצווה.קנו לנו: על בגדים אני לא מדבר, קנו לנו כדי שידעו שיש לנו בר מצווה.אז בפולניה קנו סיגריות.אז הרוב שם היה להם טבק והיו עושים סיגריות לבד, מגלגלים, קנו לנו קופסת סיגריות של 100 סיגריות, נתנו לנו ואמרו תלכו ברחוב ותחלקו את זה לאנשים. ואנשים שאלו אה.. יש לכם בר מצווה.

אבא שלי בחוץ לארץ היה במפלגת ה"פועל המזרחי" , גם אז היו מפלגות, להתפלל הלכנו רק ביום שישי בערב ובשבת.בלעדינו הוא לא הלך לבית הכנסת.גם פיני כולם, במוצאי שבת ובשבת בבוקר.כל השבוע הוא היה עסוק והוא לא הלך לבית הכנסת.

אבא נפטר בשנת 1939 הוא נפטר בתאריך העברי , אני זוכר, י"ח אדר ב' בשנת 39 .הוא מת מטיפוס. אז כבר היו הגרמנים. והוא נהיה חולה אח"כ ראו שזה טיפוס הוא מת לא ב"קראשניק" אלא ב"יונייב". לא היה בית חולים ב"קראשניק" לקחו אותו והוא קבור ב"יונייב".

שאלה: "יונייב" זה עיר ליד "קראשניק"?

תשובה: ב"יונייב" היה בית חולים זו עיר קטנה יותר מ"קראשניק" אולי יותר גדולה אני לא יודע כמה גרו שם ואמא שלי באה ובכתה כי קברו אותו ליד הגדר למה שלא היה מהעיר שלהם. אני לא הייתי בלוויה שלו , לא ידעתי, ידענו כבר יום לפני שמת, השכנים ידעו שזה הסוף אז באו להגיד לנו ילדים קחו את הטלית תלכו לשם אולי זה יעזור לו אז כבר ידענו שלא יעזור שום דבר, הלכנו ולמחרת הוא מת, אמא היתה כל הזמן לידו אמא אמרה שיום לפני שהוא מת הוא פתח את העיניים ודיבר איתה.( סבא יוסף בוכה) היא אמרה הייתי שמחה, הרגשתי שהוא יתחיל להבריא למחרת הוא מת. הייתי אז בין 13 ל- 14.

שאלה: בתקופה הזו אחותו חנה היתה עוד בפולין?

תשובה: לא היא היתה באמריקה ורחל כבר היתה בצרפת.

בשנת 1939 פרצה המלחמה הם כבר לא היו לא הכרתי אותם בכלל.

שאלה: היו לך קרובים אחרים בפולין ב"קראשניק" כשפרצה המלחמה?

תשובה: היתה עוד אחות של אמא קראו לה יונה טייבל.

שאלה: אחר כך מה קרה עד 1942 ? הייתם ב"קראשניק" לא קרה כלום בעצם?

תשובה: היה פעם אחת לקחו את כולם למרכז העיר, ולקחו את היהודים ושלחו אותם לעבודות. בפעם הראשונה שהוציאו אותנו בדרך הצלחנו לברוח לצאת. בפעם השנייה זה היה כבר "יודנרייט" "לנקות את היהודים" אז כבר עבדנו אפשר להגיד ... ב"קראשניק" היה שם ליד הרכבת היה שם מחנה כזה אז גם לשם לקחו את כולם לרכבת, לנקות את היהודים, ובדרך אמא אמרה לנו קחו ככר לחם , שם עבדו רועים ששמרו על פרות וסוסים. קחו מקל ורוצו לרועים וככה אני ושמאי ברחנו.

לקחו אותם ברכבת ושלחו אותם למחנה המוות,אין יותר , זה היה בשנת 1942 אז אני ושמאי ברחנו ביחד, את פיני השאירו לעבודות, מי שהיה גדול ובריא שיעבוד, את הקטנים שלחו. חזרנו למחנה איפה שהיינו דרך הגדר נכנסנו, שם היינו שבועיים, אחר כך לקחו את כולם משם ל"בודזין". זה היה מחנה עבודה.

שאלה: כמה זמן הייתם שם?

תשובה: ב"בודזין" ההינו עד.... נכנסנו ל"בודזין" העמידו אותנו ליד בלוק ואמרו לנו להתפשט, לכו להתקלח,פחדנו,כבר ידענו ששורפים, לא היתה ברירה, נכנסנו, התקלחנו, לקחו את כל מה שהיה לנו, נתנו לנו בגדים אחרים עם פסים, והגענו ל"בודזין" המחנה, ושם לקחו אותנו לעבודה.היה שם בית חרושת של אווירונים "היינקל" עשו שם שלדים של אווירונים.עבדנו שם גם שמאי גם פיני. פיני עבד במאפיה הייתה במחנה מאפיה, אנחנו עבדנו בלפרק אווירונים ישנים. היה שם מפקד שקראו לו "שטוציק". שלוש שבועות אחרי שהגענו בא מפקד חדש מעליו קראו לו "פייקס". הוא בא רצה לעשות סדר, אם כל יום היינו קמים לעבודה נניח בחמש יום אחד אנו רואים עוד חושך,חצי חושך,העירו אותנו יותר מוקדם, עשו לנו מסדר,והעמידו חמש אנשים בשורה, כאילו יוצאים לעבודה,ביום רגיל היינו צריכים ללכת שלושה ק"מ ברגל עד ל"היינקל" ,אז באותו בוקר ראינו הרבה שמירה, מגדלי שמירה יותר מאשר כל יום,הבנו שמשהו כאן עומד לקרות.

"פייקס" החליט שקטנים וזקנים לא צריכים יותר, עשה סלקציה, שורה ראשונה לצאת לעבודה.פיני היה בשורה האחרונה,פיני שמאי ואני.לפיני נתנו לעבור, אנחנו באנו אמרו לנ ו"אתה תעבור לצד השני" לא נתנו לעבור, ככה עברנו גם את שמאי לצד השני, אלה שעברו יצאו לעבוד. נשארו 105 – 108 זקנים וילדים.

במחנה היו שבע בלוקים,צריפים כמו של סוסים, אבל אז עשו מיטות, לא לסוסים, ואנחנו גרנו שם.ארבע קומות של מיטות אחת על השנייה ארבע קומות.שיצאנו לשער זה היה הבלוק הרביעי...הראשון השני השלישי הרביעי זה היה השער לצאת , שמה העמידו אותנו, אח"כ שיצאו לעבודה אמרו כולם לעבור לבלוק הראשון.

פה היה בלוק ראשון פה היה בלוק שני למטה היו שירותים בתי שימוש אתה יושב על קרש אבל יום לפני זה הם הכינו בורות ליד בתי השימוש שני בורות כאילו בית שימוש  אבל בלי עצים. הגענו לצד הזה, "פייקס" אמר: "אוסטין" להתפשט, הוא עמד בפינה, כדי לרדת לבור ששם הרגו את האנשים היה צריך לעבור דרכו, והוא עמד והרביץ עם שוט לכל מי שיורד שיהרגו אותו.כבר שם עמדו שמונה חיילים ארבע מצד זה של הבור וארבע מצד זה עם רובים.היה קר חודש נובמבר בפולניה קר, טוב התפשטנו, אחרי שהוא אמר להתפשט, הוא הוציא אקדח וירה, אחד תכף נהרג השני אמר: "אוי קיבלתי כדור" הוא היה עוד חי , אני הכרתי אותו, שכן מהעיר, הוא היה בעל בית מלון.התפשטנו היה קר, לא הספיקו לברוח משם, הוא עמד והרביץ לאנשים. אני אמרתי לשמאי: "חכה נראה מה יהיה , בשביל מה... הולכים להרוג אותנו בשביל מה לקבל מכות?".

ככה ישבנו וכשעברנו אותו רצנו והוא לא הספיק להרביץ לנו. רצנו לבור באמצע הדרך אז שם צועקים החיילים שירו "סטופ" , לא הספיקו להרוג אותם, הם לא הספיקו להרוג אותם. חזרנו מהר בחזרה אל בין האנשים. היה קר היה שם בחור אחד גבוה בריא, מכיוון שהוא הלך עם בגדים קרועים ולא ראו גדול ובריא שהוא התפשט ראו שהוא בריא אז הוא אמר: "אני צעיר אני רוצה לעבוד" אז "פייקס" אמר טוב אז עוד אחד קם, יותר מבוגר, שעיר שהיה בלי בגדים הוא נראה טוב, אותו דבר גם עליו אמרו טוב. זהו זה אחר כך אני קמתי ואמרתי:

"אייך בין יונג אני צעיר ואני רוצה לעבוד" הוא הקשיב והסכים.

בא אוקראיני אחד ורצה להרביץ לי, אמרתי "אובס קאזאל" באוקראינית ובפולנית זה דומה הוא הסתובב עם הראש ואמר ככה........ אחרי כמה דקות "פייקס "שאל אותי "זה אחיך?" אמרתי לו "כן המפקד" הוא לקח גם אותו. אחר כך כולם הלכו נשארנו שש הוא צעק להתלבש ולסדר את הבגדים, אנחנו רצנו מה שתפסתי התלבשתי וזהו זה. היה היהודי עם השערות הוא חיפש את הבגדים שלו , אולי היה לו כסף אני לא יודע, אז כולם כבר היו מלובשים והוא עוד מחפש את הדברים שלו. זה שעמד ליד "פייקס" אמר: "הביידע יודי" "יהודי קטן הרוג אותו" הוא הוציא את האקדח ונתן לו כדור בראש. סידרנו את הבגדים ונשארנו לבד.באותו יום המטבח היה הבלוק הרביעי או החמישי שראיתי ש"פייקס" בא , זרקתי את האוכל ורצתי, כדי שלא יראה אותי, פחדתי ממנו. פעם אחת הייתי צריך נעליים , חילקו בבלוק שניים, שם היה המחסן, אני נכנס להחליף נעליים, פתאום אני רואה את "פייקס" הוא אומר לי: "מה נעליים אתה צריך?" רצתי, ברחתי בלי נעליים.זהו זה היה "בודזין" הייתי שם עד 1943.

ב-43 לקחו אנשים , חלק מהאנשים שעבדו באווירונים לקחו אותנו ל"מיילץ" זה היה כפר בפולניה , בצפון פולניה ב"גליציה". לקחו אותנו ל"מיילץ" , לא זוכר

כ- 150 – 200 איש. שם התחלנו גם לעבוד באווירונים לפרק ולהרכיב. שם באה הפקודה לסמן אותנו באותיות KL הכוונה "קונסטטציון לאגה" במקרה אם נברח שכל פולני או גרמני ידע שברחנו ממחנה ריכוז זה המשמעות של המילים.

טוב שם עשו כבר גדר חשמלית, יום אחד רצו לבדוק אם הגדר טובה לקחו איזה יהודי אמרו לו: "לך תברח אני נותן לך". ראו שהוא נתלה על הגדר החשמלית , ניסו אותה.

שם היינו זמן מסוים, אז הרוסים התחילו להתקדם, זה היה ב- 1944 את שמאי ופיני העבירו מ"בודזין" ל"מיידנק". "מיידנק" היה גם מחנה. ב"מיידנק" לא שרפו, שם הרגו אותם. זה מחנה מפורסם. הרוסים  התחילו להתקדם אז לקחו את פיני ושמאי הלאה יותר רחוק.

טוב נחזור אלי, מ"מיילץ" אחרי שהרוסים התחילו להתקדם, לקחו אותנו ל"ילצקי" . ב-"ילצקי" היה שם מכרה פחם. ירדנו לעבוד במכה הפחם.עבדנו שם שבוע שבועיים. הרוסים התקדמו לקחו אותנו ברכבת ל- "אושוויץ". אני זוכר באנו ל - "אושוויץ" היו שם הרבה פסי רכבות, בא אחד ואמר אין מקום,אין מקום זה היה ב- 44 .

לקחו אותנו לגרמניה ל"פלדילפד" מחנה, היו שם צריפים.שם היה כתוב "ארבט מיק פריי" "עבודה עושה אותך חופשי" . לקחו אותנו לשם , שם היו צריפים סגורים. לקחו אותנו לעשות בדיקות.הכניסו אותנו למחנה הסגר.אחר כך חילקו אותנו לבלוקים.אז כבר לא היינו רק יהודים אלא גם פולנים, רוסים, צרפתים מכל העולם.מהצרפתים היה גם ראש ממשלת צרפת אני ראיתי אותו, הוא גר בבלוק של דיפלומטים בבלוק הראשון למטה אני גרתי בבלוק התשיעי.עלינו במדרגות עד הבלוק למעלה.שם אני הייתי אני לא זוכר כמה.... הגרמנים דרשו פועלים עובדים, אז לקחו אותנו למחנה, אני לא זוכר את שמו, אנחנו קראנו לו "גבוה ועמוק". זה היה ככה: לעלות לעבודה, הלכנו ברגל על הרים. שם עבדתי במחצבה, שפכנו חול על קרונות רכבת, אנחנו היינו למעלה, למטה עמדו ארבעה אנשים שניים מצד זה ושניים מצד זה היינו צריכים למלא את הקרונות, זה הלך לפי חשמל, מי שלא מילא מהר קיבל מכות.אני מילאתי בסדר.

לא הייתי שם הרבה זמן חודש או חודש וחצי, שם פגשתי את האח של אמא שלי "פישל" זה היה אח חורג מהאשה השנייה של "יענקל גרינוולד" פגשתי אותו, אח"כ לקחו אותנו בחזרה ל"פלדילפד" , עבדנו שמה, אח"כ רצו לקחת אותנו ל"מטיהייזן" זה מחנה בגרמניה ,נדמה לי שרצו לקחת אותנו ל"מטיהייזן"

"פלדילפד" היה קרוב לגבול אוסטרליה בתוך גרמניה, אבל בדרך זה כבר היה ב-45.את הדרך כבר הלכנו ברגל, לא היה להם רכבות, שמרו אותנו שומרים אוקראינים, הגענו לפני "פרנקפורט" ראינו שהאוקראינים ששמרו עלינו פתאום הם מתלבשים אזרחית, אנחנו כבר הרגשנו שמשהו מתרחש,אחד מהם אמר: "בואו תכנסו לאיזה יער קטן" ישבנו שם יום יומיים עד שבאו האמריקאים הם לקחו אותנו.

האמריקאים ראו את השומרים שלבושים יפה, בגדים יפים, אנחנו היינו עם סמרטוטים,אמרנו להם: "אלה השומרים" האמריקאים לקחו אותם.

אותי לקחו לבית החולים ב"פרנקפורט", זה היה במאי 1945, שקלתי אז, כפי    שאני זוכר38 ק"ג, הייתי בן 19.

הייתי בגרמניה בבית חולים כמה ימים, ושם כבר התחלנו לחפש קרובים, הגעתי אז לעיר ליד שוויץ, על גבול שוויץ, הייתי גם ב"פלדיפלד" ליד "מינכן" שם היה מחנה של יהודים משוחררים. הגיע לשם "אייזנהאור" מפקד הכוחות האמריקאים, זה היה ביום כיפור, בכל אופן היהודים הביאו לו לחם עם מלח, הוא ביקר אותנו.

משם הלכתי לחפש, נסענו, הגעתי לאיזשהו מקום, אחד אומר לי: "מה אתה עושה פה? ראיתי אותך לפני שבוע בפולניה" כך ידעתי ששמאי חי. (שמאי היה אחיו התאום של אבא שלי)

יותר מאוחר התברר לי שהוא נמצא בגרמניה במחנה של "השומר הצעיר" נסעתי לשם, נפגשנו. אמרתי לו : "בוא, מה תעשה בקיבוץ?" הלכנו לעיר, השם שלה יצא לי מהראש, היינו שם בעיר לא היה רע,  אוכל קיבלנו מה"ג'וינט" במסעדה.

אח"כ נסענו 12 ק"מ משם ה"ג'וינט" ריכז אותנו כדי שניסע לישראל.

משם נסענו אני ושמאי לצרפת ברכבת, הגענו לנמל "מרסיי".

הגענו ל"מרסיי" למחנה של יהודים, הכירו אותנו, חיכינו שם איזה שבועיים לאוניה, באה האוניה יצאנו לכאן,

באמצע הדרך קיבלנו הוראה לשנות את שם האוניה ל"יגור", היו באוניה מבריחים גם נשק, אח"כ פגשתי את מפקד האוניה באילת הוא היה קצין רפואה או קצין תרבות בצבא.פגשתי אותו באילת ב- 1950 שם שרתתי בצבא.

טוב הגענו לפני חיפה, העלייה היתה לא לגלית, האוניות הבריטיות התחילו להקיף אותנו מסביב, לקחו את המשדרים וזרקו אותם לים.הביאו אותנו לחיפה, בחיפה ירדנו, השפריצו עלינו חומר חיטוי , ירדנו, איזה יהודי הלך למפקד האנגלי נתן לו סטירה בפנים ואמר לו: "יא מנוול אני נלחמתי אתכם בדרום אפריקה וכאן אתם עוצרים אותי?" לא עזר, הוא דיבר אנגלית טובה.

אח"כ הביאו אותנו לאוניה אנגלית, ולקחו אותנו לקפריסין. אנחנו פתחנו את קפריסין. לקפריסין בא משה סנה לבקר אותנו, אז הוא לא היה קומוניסט אלא "ציונים כלליים", אח"כ הוא נהיה "קומוניסט". "שושנה דמארי" באה לשיר.

אחר כך עשינו הפגנות, לקחו אותנו ראשונים להפגין, ומי היה שם במשטרה? פולנים, והם הרביצו כל זה היה בתוך המחנות בקפריסין.

אחר כך הסכימו לתת למאה איש בכל חודש.אנחנו היינו הראשונים. אח"כ באה אוניה מיוון והם טענו "אנחנו היינו הראשונים אנחנו היינו הראשונים". אז חילקו אישורים ביחד.שמאי יצא הראשון אני נשארתי שם.אח"כ אני הייתי צריך לנסוע, נתתי את המקום לזלמן מהעיר שלי.אחר כך אני יצאתי.

הגעתי לנמל חיפה.שאלו אותי: "לאיפה אתה רוצה ללכת? תלך פה לקיבוץ זה". אמרתי להם :"רק עכשיו השתחררתי ממחנות, זה לא היה לי בראש רק עכשיו השתחררתי". אמרו לי :"בתל אביב אין מקום", שמאי היה כבר בתל אביב. אז איפה? עשר ק"מ מתל אביב ראשון לציון. הסכמתי.

ב"ראשון לציון" היה צריף גדול של הרדיו, צריף גדול הכניסו אותנו לצריף הזה. הלכתי יום אחד לעבוד בראשון, הלכתי ללשכת העבודה בבוקר, בא המזכיר על חמור , "יש רק לעבוד בבניין" שיהיה בבניין.עבדתי יום אחד, אחר כך בא שמאי, לקחתי את המיטה, היתה לי רק מיטה ושתי שמיכות. שמתי באגד והגעתי לתל אביב. השכרתי דירה בתחנה המרכזית הישנה.דירה!!! חדר אחד רק למיטה. משם הלכתי לעבודה, אחר כך עברתי לגור אצל מנדלי, עבדתי במאפיה אצל "בן צבי" היה שם מחלק לחם תימני הוא גייס אותי לאצ"ל. לקחתי ספר והלכתי ל"אלנבי" לקחו אותי לבית ספר ב"שכונת שבזי" שם היה בית ספר "אליאנס". עמד שם "מרידור" שהיה אח"כ חבר כנסת , הוא היה עם מסכה . הוא שאל: "בשביל מה באת?" אמרתי לו: "באתי להרוג ערבים" כך אמרו לי להגיד.אחרי הראיון נתנו לי פנקס לבן כזה של האצ"ל, לימדו אותי לפרק סטן , להרכיב סטן, בבית ב"שכונת שפירא" לא הלכתי לשום פעולה הייתה פעולה אחת של האצ"ל שפרצו ליפו, אז חיכיתי בתחנה המרכזית. כשבאה האוניה "אלטלנה" אז הייתי ב"פרדס כץ" אז לקחו את כולם , אני שהייתי חדש , אותי השאירו ולא לקחו.

אחר כך כש"בן- גוריון" פרק את האצ"ל והפלמ"ח התגייסתי לצבא זה היה במאי 1948 . השתחררתי בשנת 1950 אחרי שנולד יצחק כשיצחק נולד הייתי בצבא הבאתי להם פירות ועוגיות.הייתי בחיל תותחנים. במלחמת השחרור הייתי באזור ירושלים. הייתי ב"אבו גוש" שם היו התותחים וירינו על רמאללה איפה שהיה הרדיו שלהם.באותו הזמן הרגו את "ברנדוט" הייתי אז ב"אבו גוש" . אחר כך עברתי לירושלים למחנה שנלר. אני העברתי את התותחים הראשונים לירושלים 55 מ"מ. היינו מפרקים אותם נוסעים ב"כביש בורמה" והיינו נוסעים לירושלים. יום העצמאות הראשון הייתי בירושלים, במצעד הראשון, הייתי על ג'י. אם. סי. קיבלנו בגדים חדשים. אחר כך לא עשו מצעדים בירושלים.

אחר כך חזרת לגדוד שלוש , העבירו אותי לגדוד ארבע בתותחנים. משם הלכנו לאילת לתקופה קצרה ושם השתחררתי מהצבא.

שאלה: איך חנה דודתך מצאה אתכם?

תשובה: דודה שלנו מצאה אותנו, מישהו אמר לה.אנחנו קיבלנו כתובת. היא שלחה לנו תמונות כבר קודם של אבא ואמא. אח"כ היא באה לכאן זה היה בשנת 1951. הייתי כבר משוחרר מהצבא . זהו יש עוד הרבה אבל מספיק.

עוד סיפור שאבא שלי סיפר היה כשהיה ילד קטן היה להם שכנים ששילמו לבן שלהם כדי שיאכל אז אחיו הגדול פיני החליט שגם הוא רוצה כסף ולא אכל.אולם ההורים שלו לא נתנו לו כסף וכאשר גבר עליו הרעב והחליט לאכול גילה כי אחיו התאומים אכלו לו את המנה והוא נשאר רעב.

אבא שלי האמין כי מה שנקבע כגורל הוא אשא יהיה בדיוק כפי שקרה לו בשואה. הוא תמיד אמר שאם נגזר עליו לחיות – הוא יחיה ואם למות הוא ימות ולכן גם בתקופת מלחמת המפרץ כאשר כולם לבשו מסכות אב"כ הוא סרב לחבוש מסכה.

שלוש התכונות שאפיינו את אבא שלי היו: חריצות, טוב לב - לב זהב ואהבה.תמיד ידע לעזור ולתמוך ובשקט האופייני לו, בלי לבקש תמורה ובלי לזכור.